פרולוג · קריאה חופשית
היומן
לקחו לי פעם את היומן והקריאו אותו בקול, כדי שיצחקו. עכשיו אני מקריא אותו בעצמי — ולא כדי שיצחקו.
· · ·
הייתי ילד שכותב הכל.
לא משהו ספרותי. לא מחשבות גדולות. שטויות של ילד — מי אמר מה בהפסקה, על מי כעסתי, מה רציתי שיקרה ולא קרה. היה לי יומן, ואני לא ידעתי לנסח לעצמי למה הוא חשוב לי כל כך — ילדים בני תשע לא מנסחים. ידעתי רק דבר אחד: הוא שלי. רק שלי. המקום היחיד בעולם, באמת היחיד, שאף אחד אחר לא נוגע בו.
יום אחד, באמצע שיעור, התעסקתי בו. המורה קלט. ביקש אותו. ואז עמד מול הכיתה, פתח אותו, והתחיל להקריא בקול.
אני לא אתאר לך את הצחוק. אתה מכיר אותו. כולנו מכירים אותו — את הצחוק שילדים צוחקים כשמותר להם, כשמישהו גדול נתן להם רשות. אני רק אגיד לך מה אני זוכר, כי זה הדבר היחיד שנשאר לי מאותו רגע ביושר מוחלט: לא את המכות שקיבלתי אי פעם. לא סימן כחול אחד. את זה. את היומן בידיים שלו ואת הקול שלו קורא את האמת שלי בקול רם כדי שתהיה בדיחה. אם תשאל אותי מה הכי פגע בי בכל הילדות — וזאת ילדות שהיו בה מכות, והשפלות, ומסדרון אחד שאני עוד אספר לך עליו — התשובה היא לא אף אחד מאלה. התשובה היא היומן.
עכשיו תרים את הראש רגע מהדף ותסתכל מה אתה מחזיק ביד.
· · ·
זה יומן.
מישהו כותב בו את האמת שלו. בלי שאף אחד ייגע בה. את מי אמר מה, על מי כעס, מה רצה ולא קרה. שטויות, וגם דברים שאינם שטויות בכלל. וזה אותו אדם בדיוק. אותו ילד. רק שהפעם הוא לא נתפס באמצע שיעור. הפעם הוא ישב, וכתב, בכוונה, כדי שכל מי שירצה יקרא. הפעם אף אחד לא לקח לו את היומן מהיד.
הוא נתן אותו.
אני רוצה שתבין מה אתה קורא, כי זה לא ספר על החיים שלי. או לא רק. זה הספר שאותו ילד לא יכול היה לכתוב, נכתב בידי האיש שהוא נהיה. זאת לא נקמה. בנקמה אתה עדיין שבוי של מי שפגע בך. זה משהו אחר — לקחת בחזרה את הכלי בדיוק שבו השפילו אותך, ולהפוך אותו לדבר הכי חזק שלך. הם הקריאו את היומן כדי לשבור אותי. אני מוציא אותו לאור כדי לקום. אותו כלי. כיוון הפוך.
ואם אתה הילד שעכשיו, ברגע זה, יש לו יומן שהוא מסתיר — או חלום, או אמת, או צד שלם של עצמך שאתה שומר במקום שאף אחד לא ייגע בו, כי כבר נגעו פעם — אז דע לך שכתבתי את הספר הזה בשבילך לפני כל אחד אחר.
· · ·
להמשיך לקרוא?
11 פרקים נוספים. במארז פיזי, או PDF.
